אז מה, גם את "חוזרת בתשובה"?

זו שאלה שנשאלתי לא מעט, כשהתחתנתי עם דוד בעלי.

מדויק יהיה לומר שנשאלתי זאת בדאגה, שלא לומר בחרדה מהולה באימה, של מה יהיה איתי?

ומה יהיה עלי? זה כמעט אסון.

בעלי, שיחיה, הגיע מבית חילוני לכל דבר, אך מכיוון שגדל בבלגיה, נושא היהדות וארץ ישראל, היה עניין.

לכן הוא עלה לארץ בגיל 18, בשביל להפריח את השממה עם חלומות ציוניים גדולים ותוך כדי גם התחזק.

כבר מגיל צעיר כך הוא טוען הייתה לו משיכה להעמיק ולמצוא תשובות במקורת היהודים, ולחקור גם פרקטיקות

מעשיות כגון שמירת שבת, אכילת כשר ועוד.

עולם הדת, לא היה לי זר. בגילאי ה20 הייתה לי זוגיות משמעותית, אהבה ראשונה, עם בחור שחזר בתשובה.

כבר אז נחשפתי לפרקי אבות, לשמירת השבת, לטבילה, ולכל מיני איסורים, היתרים ומנהגים שלא הייתי יכולה לפגוש בהם אלמלא הקשר. נפרדנו אז לא בהכרח בגלל הדת לכשעצמה, אלא בגלל האופן שבו הדברים התרחשו, ואיך שהם נעשו.

כשפגשתי את דוד כמעט 15 שנה אחרי , והבנתי שהוא חובש כיפה, מאמין בה' , ושהשבת חשובה לו, כמו גם אכילת כשר, ועוד, לא נפלתי. הבנתי שיש כאן משהו שחוזר לפתחי, אך הפעם בצורה אחרת.

הבנתי שזה לא סתם שיש לי קשר משמעותי עם אדם מאמין, אדם שהמסורת חשובה לו.

או יותר נכון, אדם שההתפתחות הרוחנית שלו היא נר לרגליו. היא הדבר שסביבו חייו סובבים.

ולא רק כרעיון, או כאידאה, אלא הלכה למעשה.

אז נכון, שבתחילת הדרך הייתי הולכת לשיעורים בנושאים מגוונים במדרשה, שומעת הרצאות וקונה ספרים (בעיקר של שטיינזלצץ

והרב זקס) קוראת ונפעמת לא מעט על החיבורים ועל הידע העצום שיש לאנשים האלו בתחומים כל כך שונים ומגוונים,

ועל כמה, בסוף בסוף, כולם מכוונים לאותה המהות, ומחפשים את אותו הדבר- הבלתי ניתן להגדרה, הבלתי ניתן לשיום.

אני , דרך הפרקטיקות הגופניות שלי, והיהדות- דרך התפילה ודרך עבודת הלב.

אני באה לומר במה שאני כותבת, שאנשים מפחדים מהדת. מפחדים מהמושג הזה, שנקרא ה'.

זה עטוף בכל כך הרבה דעות ורשמים ואסוציאציות קשות ואני מבינה את זה. זה לא שאני לא.

אני רק באה להוסיף ולומר שלרצות להיות מחובר לה', לאלוהות, לניצוץ הנשמה, למה שתקראו לזה , זו לא מילה גסה.

זה כאילו אני לא "מגניבה" אני כבר לא מישהי צינית שמזלזלת בהכל.

יש בי עוד מקום פנימי שלא ננגע.

שמאמין, שמכיר בטוהר, בטוב הפנימי שקיים בי גם אם הוא מכוסה בהרבה מאד קליפות והסתרות ופחדים.

אנחנו לרוב חושבים שזה תמים, שזה נאיבי, שזה טיפשי ומטומטם אפילו

אבל אני חושבת שמי שלא הרגיש את החרב מתנופפת לו מעל הצוואר, על אמת

לא בהכרח יפגוש את ה' פנים אל פנים.

לא בהכרח יסכים להתפלל מעומק ליבו ונשמתו למשהו, למישהו ולא משנה למי.

הקריאה הפנימית מגיעה לרוב מסבל, ומקושי,

שם אנחנו מביטים פנימה, למעלה, למטה.

מוכנים אולי יותר להקשיב, מוכנים להרכין ראש, לחוות לעומק, שמה שקורה הוא לא תמיד בהכרח סתם, של יותר לסמוך על החיים ועל השיעורים שהם מביאים לי, ולשאול באמת בסקרנות למה זה קורה? ומה בעצם קורה כאן?

כשאנשים אומרים "לחזור בתשובה" זה אומר לחזור לעצמך.

לחזור למקור, עם כל מה שזה אומר

וזו דרך, דרך שלא נגמרת לעולם.