"אמא טובה"

כשהגעתי ל"עוצמת הרכות" לפני בערך 10 שנים לא ידעתי שמה שאני מחפשת זה "אמא טובה" בעיקר לעצמי.

הייתי עד אז רווקה, הרבה שנים. לא הייתי בקשר משמעותי והלכתי לטיפולים (טיפול פסיכולוגי, טיפול בתנועה) שאיכשהוא היתה לי את הפנטזיה שמישהו או מישהי יפתרו לי את הבעיה, יפתרו לי את הפלונטר. כאילו התשובה" נמצאת אצלם, "שם" ולא אצלי. כאילו להם יש את הכוח לרפא אותי, לגרום לי להיות משהו.

זו הייתה הסתכלות של ילדה וזה בסדר, מישהי שהייתה צריכה הצלה, שיראו לה את הדרך, שיכוונו אותה.

כשהגעתי לעוצמת הרכות, הזרקור הופנה פנימה במובן הזה שזו אחריות שלי לפתור את מה שקורה לי בפנים. זה נשמע אולי כל כך טריוואלי וברור מאליו אבל זה לא. זה כאילו לבוא ולהגיד, כל מה שאת רואה בחוץ ומדברת עליו, זה בעצם בפנים, ואיך את מנהלת את מה שקורה לך בפנים, ככה זה יראה בחוץ. במילים אחרות תפסיקי להתעסק בחוץ ותחזרי פנימה. איפה זה אצלך מה שאת רואה? מה שמציק לך? מה שאת מזהה?

השינוי התודעתי הזה לא היה לי קל.

הבנתי שהאחריות האמיתית לריפוי היא שלי, ושאני אחראית עליה.

אני אחראית על אותה ילדה קטנה בתוכי שהוזנחה, שלא ראו, שלא הקשיבו.

אני היא אותה המטפלת שאני פונה אליה כביכול בחוץ ומבקשת שתראה אותי שתבין אותי, שתגדל אותי.

הבנתי שמה שחסר, אני "צריכה" לברוא בתוכי.

לברוא ולהביא את אותה הנוכחות שהייתה חסרה לי בדמות של "אמא טובה" לאותה הילדה.

הבנתי שברגעים שבהם לא היה מבט, רוך, חמלה, אני אכנס שם ואביא אותה לאותה ילדה פנימית.

אני זוכרת שהיו לנו הרבה תרגילים של "לדבר אל הילדה" או להקשיב לה, או לתת לה לכתוב.

וכל פעם שפניתי אליה, הייתה דממה. שקט. הילדה לא מדברת, אילמת, לא מוציאה הגה.

הילדה השותקת הייתה בגיל ההתבגרות. היה לי מאד קשה לגשת אליה, להגיע אליה, למצוא בכלל את הדרך אליה.

רק הגוף דיבר, הרבה תחושות, חנק בגרון, דמעות שצפו, רעד שהופיע, ופחד.

ככה, אמרו לנו, לתרגל כל יום, ללא תנאי. אני מופיעה לפגישה בין אם היא מגיעה אליה או לא.

אני שואלת לשלומה ונמצאת גם אם היא שותקת ולא עונה. מתמידה, לא מוותרת עליה.

וככה אני זוכרת את עצמי, מדברת אל עצמי, ועם עצמי, שואלת איך את מרגישה? מה את רוצה לספר לי?

ומחכה, מחכה שמשהו יעלה מתוכי, שתגיע התשובה מהגוף, שהחלק שמסתתר יופיע ויתגלה בפני.

ואיפה שיש ילדה, יש אמא, והתרגול היה גם להתחבר לילדה הפנימית אך לא פחות חשוב זה לפתח אמא טובה עבורי.

אמא שיש לה סבלנות לשתיקות, להיעלמויות, לאגרסיביות ולכעס.

וכל פעם כששאלתי את עצמי ברגע של מצוקה, מה אני הכי צריכה עכשיו? מה יעזור לי?

מה אני רוצה לשמוע? הבאתי מתוכי ואימנתי בתוכי חלק פנימי שלא היה .

גם את החלק שיכול היה לדבר את מה שהוא זקוק לו באותו הרגע- חיבוק, שיראו אותי, לעצור, לעזוב, לנשום

וגם את החלק שיכול היה להקשיב למה אני צריכה, להכיל את זה, ולאפשר את זה.

זה למעשה תחילתו של פיתוח זוגיות פנימית. אפשרות לקשר בריא חיצוני נשען על הקשר הפנימי שיש לי עם עצמי.

וכשהגעתי לעוצמת הרכות הייתי במערכת יחסים לא טובה. שכל הזמן חזרתי ועזבתי, בלופ אינסופי.

היה לי קשה לנתק את הקשר ולהיפרד.

כשהתחלתי "לחזור אלי" ולדאוג שהצרכים הרגשיים שלי יענו, שאני אדע איך להיות איתי ברגעים של קושי, ולא בהכרח אצפה שהאחר ידע, חזר אלי הכוח, חזרה אלי העצמאות האמיתית שיודעת ונהנת בלבד שלה ולא בהכרח מרגישה בדידות.

הרגשתי שהלבד הוא משאב חשוב על מנת קודם כל לזכור ולדעת שאני כאן בשבילי, שאני יודעת להכיל את עצמי ואת הכעסים והקשיים שלי, ואני כבר לא שמה את הציפייה הזו אצל האחר. לקחתי אחריות.

הטיפולים שלי גם נראו אחרת. באתי לטיפול כמטופלת כבר בעמדה אחרת. עמדה שמבינה שהעבודה הפנימית היא תרגול

יום יומי, שרוב העבודה והחקירה היא שלי עם עצמי, היא אפשרות לתרגל את מה שהיה לי חסר.

ומה שחסר את הכי רוצה שימלאו לך, שיתנו לך, שלא תרגישי את החסר הזה.

אבל החסר הזה הוא שלי, ובעוד שהכאב ממשיך להתקיים על מה שאולי היה חסר, יש גם אפשרות להביא לתוכי ולברוא יש,

לברוא יחד, לברוא אפשרות שאני לא עוזבת אותי או נוטשת אותי או מבקרת אותי גם כשאני כועסת, גם כשאני קשה.

והיש הזה הוא כמו בריאה. הוא זעיר וחמקמק, ודורש הרבה השקיה, הרבה טיפוח.

הרבה מאד התמדה.