"התייחסות לאובייקט"- "שימוש באובייקט"
מערכת יחסים-
זהו התחום שמעסיק אותי והניע אותי לטיפול כבר בתחילת גיל ההתבגרות שלי.
אני חושבת שזה היה "הקושי" שלי.
לקיים מערכת יחסים בריאה, לדעת להישען, לסמוך, לבטוח, להיפתח, להרגיש שייכת מוגנת,
לא נשלטת, מצומצמת, בודדה, לא ננטשת, עזובה.
אני רוצה לשתף אתכם במאמר של ויניקוט שנקרא "התייחסות לאובייקט ושימוש באובייקט" שקראתי לפני שנים וממשיך להדהד וללוות אותי בעבודה של עם אנשים, ויותר מכך- כאמא.
הוא שופך אור על חלק מהסוגיות שהעלאתי כאן.
אני רוצה להתחיל מהסוף- ויניקוט שם דגש על פונקציית התוקפנות בתהליך ההיפרדות, וטוען כי היכולת של המטפל לשרוד את התוקפנות, כעסים, תסכולים של המטופל, היא הכרחית לקיום של קשר אמיתי.
לשרוד במובן הזה שהוא לא מחזיר, נוקם, נוטש את המטופל (אם בשתיקה או אם פיזית) , אלא יכול להיות מספיק "חזק" עבורו על מנת שהמטופל יוכל לראות אותו כנפרד, לא מושפע, לא נהרס מנסיונות התוקפנות הללו, ואז המטופל יוכל לקחת ממנו משהו, יוכל להיות מוזן ממנו.
בראשית החיים אנחנו תופסים את עצמינו כאחד עם דמות המטפל/ת. אנחנו "מתייחסים לאובייקט", אנחנו לא רואים בה כנפרדת מאיתנו, בעלת צרכים ורצונות משלה. יש בקשר הזה אלמנט של שליטה, אני יוצר את המציאות והיא נענית לי. מודל כזה של "התייחסות לאובייקט" הוא מודל בו אין מפגש של ממש, יש רק עולם שלם של השלכות, יש מפגש עם עצמי בלבד, יש בדידות וריקנות גדולה. זו לא אהבה.
זה מעין יחסים מרצים אם תרצו, אני שלוחה של האחר, אני לא עומד בפני עצמי, אני ממלא את הצרכים של האחר. יש בזה מצד אחד צמצום גדול ומצד שני שליטה, שני המקומות בקשר זקוקים זה לזה על מנת להתקיים, כמו תלות הדדית שעל מנת שנהייה בקשר אני צריך להיות באופן מסוים, אחרת אני מסתכן בהפרת הקשר.
בהמשך החיים הפעוט עובר למצב של "שימוש באובייקט" כשהוא "הורג"/ הורס את האובייקט החיצוני שהופך ליישות עצמאית, עם תחושות של כעס ושנאה. העצמי לא מתכוון להרע לאובייקט, על פי ויניקוט, אלא להפך.
התוקפנות לא נובעת מזעם או שנאה, אלא לרוב מאהבה.
התוקפנות נתפסת כאנרגיה שבבסיסה היא חיובית ומטרתה לחזק את הקשר ולא להרוס אותו.
לא מדובר בהרסנות מתוך עוינות, אולם בכל זאת זוהי פעולה שמערבת אלימות, בדומה לזו שמפעיל האפרוח הבוקע מתוך הביצה.
זה שלב לא קל. לא כולם עוברים אותו. לשרוד מתקפה במובן הזה שאני לא בורח/ נלחם/ מתנתק, אלא מחפש דרך הולמת להגיב באופן ששומרת עלי ושומרת על האחר, זה לא עניין של מה בכך, ודורש חיפוש.
לרוב מה שקורה מול עוצמות כאלו של ניסיונות הריסה, זה כעס גדול, ענישה, לעיתים רצון לנקמה, ואפילו אלימות בחזרה.
זה לא שיש מתכון איך בדיוק להגיב ומה בדיוק לעשות אבל ויניקוט טוען
ששרידה תהייה מטפל בעל זהות פרטית חזקה,
ביטוי של רגש אותנטי לנוכח המתקפה
ובודאי להציב גבולות תקיפים ושומרים במידת הצורך.
אי שרידה של המטפל תהייה הזדהות עם ההשלכות של הילד/ המטופל עליו
שיתוף פעולה עם פנטזיית אידאליזציה בה המטפל הוא על-אנושי, לעולם אינו נפגע וגבולותיו אינסופיים
גם לקבל הכל ברוגע ובנועם זה במובן מסויים לא לשרוד.
אם האובייקט הצליח לשרוד את ההתקפה הזו, התינוק יכול לראות אותו כנפרד ולהתחיל להבחין בין אני ללא אני.
זוהי למעשה התחלה של הכרה במציאות, והיא מתאפשרת על ידי אחד הבסיסים העמוקים במערכת יחסים- גבולות.
הפעוט יכול להתחיל "להשתמש" בו, לקבל ממנו משהו, להזין את עצמי בחומר שהוא לא "אני".
עכשיו, זהו דבר מאד משמעותי במערכת יחסים. להיות מסוגל לקבל מהטוב, להפנים את הטוב שלעיתים מגיע מבחוץ.
בצורה לדוגמא של תיקון במערכת יחסים טיפולית שנוצרת, והמטופל מתבצר במערכת הפרטית המוכרת לו, שבו זמנית הוא גם רוצה להרפות ממנה. כשאני שבוי במעגל סגור של קשר, בו אין באמת הפריה הדדית בו האחד משפיע על השני, אז כל דבר שיגיע מבחוץ, גם אם זה טוב, יהדף החוצה.
הרבה פעמים אני פוגשת במקרים בהם, בתהליך ההתפתחות, דמות המטפלת, לא שרדה את התוקפנות של הילד, במובן הזה שהילד מסתובב בעולם ומרגיש שהעוצמות שלו גדולות מדי, הרסניות, שאי אפשר להכיל אותו, להיות איתו. המטופל מסתובב עם פחד מהכעסים שלו עצמו, מהאגרסיה שלו, וכביכול מדיר אותה- "לא שורד" את "האחר" שבתוכו.
התוקפנות כך אני מבינה, לא הולכת לשום מקום. או שהיא מופנית פנימה, או שהיא מתגברת החוצה, או שהיא מוצאת את דרכה למקומות של סטייה ואז היא כביכול "לגיטימית".
לחלקנו יש ילדים בגיל שנתיים ( גיל ההתבגרות המוקדם), או ילדים בגיל ההתבגרות, שמתחילים את שלב הספרציה, שמעלה התנגדות קשה להכיר באחר כאדם נפרד. המרד, ההתקפות של הילד מתגברות, כדי לבחון, כדי לבדוק שהקשר מספיק חזק, על מנת לעבור ליחסים של קירבה והזנה מסוג אחר.
הפעוט לא באמת רוצה שניסיונות ההרס שלו יהרסו את האחר, הוא למעשה מבקש להשתמש בנו כאובייקט.
הוא מבקש על ידי שימוש בנו לשרוד את התוקפנות הזו שבתוכו ולדעת לשרוד אותה בתוכו, על ידי כך שאנחנו עוזרים לו בכך, מתווכים לו את זה, ומראים לו שהקשר מספיק חזק גם לעמוד במתקפות האלו.
זה הרבה פעמים קורה במערכות יחסים זוגית, שיש איזה "מבחן סמוי" שאחד מבני הזוג מעביר, לראות "אם הוא ישרוד את הניסיונות שלי להרוס את הקשר".... זה קיים גם בתוך הטיפול כמובן, כאשר המטופל מתקיף מאד את הטיפול ואת המטפל, ויש מאחורי הניסיונות הללו בקשה עמוקה דווקא להרגיש שזה בסדר, שאפשר גם להיות בזה ביחד ולצלוח את זה.
השלב של "שימוש באובייקט" זה מצב מתקדם, בו יש שני אנשים בחדר, אין אחד שנמצא והאחר מאוים ממנו או ההיפך, אין שליטה. אלא שני אנשים עם מידה מסוימת של נפרדות, שיכולים להיות מושפעים זה מזה הדדית, מפרים זה את זה ולא מאוימים זה מזה.
זה הישג לא פשוט עבור מערכת יחסים- אבל זו השאיפה.
זוהי מהות החקירה שלי, זוהי הגדרה למערכת יחסים שאליה כיוונתי ושאפתי כל חיי.
האפשרות להרגיש שקשר זה לא בהכרח דבר מקטין מצמצם, עם יחסים של שליטה הוא לא היה לי ברור בכלל.
לא בתוך מערכות יחסים זוגיות, וגם לא במערכות יחסים שהיו לי עם מנהלים, קולגות, חברות וכד'.
המעבר מהתייחסות לאובייקט לשימוש באובייקט הוא מעבר התפתחותי שתלוי בסביבה.
אם יתקיימו תנאים מתאימים בסביבה זה יקרה, ואם לא, זה לא יקרה, והתינוק יישאר בודד.
ְ
לסיכום, היכולת לפגוש באופן מפרה, מרחיב נפש ולא-מאויים את ה״אחר״ בעולם החיצון (ברמה טיפולית, זוגית, חברתית, לאומית וכו׳), מזינה ומוזנת גם מהיכולת לפגוש את ה״אחר״ בתוכנו! ״השימוש באובייקט״ נכון גם לגבי שימוש ב״אובייקט הפנימי״ שהפנמנו מהורינו ומסביבתנו, או חלקים בנפשנו שהפכו במהלך השנים לבלתי-רצויים, מושלכים החוצה, מודרים, מוקצים, מודחקים ומפוצלים. היכולת להנות מ״אחרות״ היא גם היכולת להנות מה״אחרות״ השוכנת בתוכנו.

Comments