top of page

לא רק מורה לפילאטיס

אם הייתי רק מורה לפילאטיס החיים שלי היו הרבה יותר קלים. לדעתי בכל אופן....

בתחושה שלי גם הייתי מרויחה הרבה יותר כסף, ואולי זה גם היה הרבה יותר ברור מה אני בעצם עושה?

זה היה גם פותר אותי מהרבה ניסיונות להגדרה מקצועית ונדמה שזה מסלול הרבה יותר בטוח ומוגדר.

שלא תבינו, לא שיש משהו רע חלילה בכלל בלהיות רק מורה לפילאטיס. זה עולם ומלואו, והוא עשיר ועמוק ומורכב לכשעצמו.

אבל לצערי, כמו שרק אני יודעת לסבך :) לא ממש יכלתי להישאר "רק" מורה לפילאטיס.


כבר בתחילת הדרך שלי כמורה, לא יכלתי ללמד "by the book" כמו שנקרא.

הבנתי די מהר, שרעיונות לחוד ומציאות לחוד, ומעטים האנשים , אם בכלל, שיכולים לבצע הלכה למעשה את כל התרגילים הספר.

כן, הם יכולים אולי לבצע, אם הם יפצעו, יפצו מהרבה מקומות אחרים, לא ינשמו, ויתאמצו ברמה לא סבירה, אבל "התוצאה" בעיני

לא היתה המטרה, אלא הדרך. ורוב האנשים היו צריכים הקלות, לא באמת יכולים לעשות את כל הסדרה של התרגילים בשעה אחת,

רוב האנשים, מה לעשות - לא רקדנים. רוב האנשים באים כי כואב להם, כי הם פצועים, וזה דורש קצב אחר, זה דורש לא מעט יצירתיות וחשיבה על איך להתאים עבורם, איך לעשות אדפטציות, איך לפרק לגורמים, איך רגע לשחרר את התרגיל וללמד לנשום, ללמד מה זה אומר להרים רגל ואיך ומאיפה?


הבנתי שאני אמנם מלמדת פילאטיס- תנועות שלקוחות מה"שיטה" או תרגילים מסוימים אבל למעשה אני מלמדת איך להגביר מודעות לגוף. איך לבצע תרגיל ולא מה לבצע, כל תרגיל. איך לגשת אליו? מה נדרש ממני? כמו הרגלי עבודה, כמו להקנות כלים בסיסיים שכדאי שנצטייד איתם בבואינו לבצע כל תרגיל ולא משנה איזה.

ולזכור שבסופו של דבר המציאות - של הגוף הספציפי שלנו, היא הרבה יותר מורכבת ורבת רבדים מאשר איך כתוב ומראים בספר.


זו למעשה הייתה תחילת הדרך שלי בה התחלתי לחקור ולהבין שעם כל הכבוד לפילאטיס, ויש כבוד- על מנת לשקם, לטפל, לעשות שינוי, נדרשו ממני עוד כלים, הסתכלות רחבה יותר- אולי הוליסטית (שלמה ) יותר על הבן אדם. היה לי ברור שהמניעות, הדפוסים, המעצורים והחסימות בגוף, מקורם רגשי. שהאנשים פוגשים את אותם הדפוסים על המזרון וגם מחוצה לו.


כבר בהתחלת ההכשרה שלי כמורה, התחלתי בשיעורים פרטיים ושם הייתה לי את האפשרות לרדת יותר לעומק, לבחון רזולוציות דקות יותר. הייתה לי הזדמנות לעבוד באופן פרטי וממש לזהות מה עובד, מה לא? מה מניע התקדמות? מה מאפשר אותה?


במקום שבו למדתי פילאטיס היה מאד ברור איך צריך ללמד.

שוב פגשתי את "הצריך" ו"ככה זה", שוב חוקים וכללים של איך לעבוד, מה לעשות ומתי ולמה.... ושוב, לא שאין לזה מקום, וגם עבדתי ונבחנתי לפי זה, אבל הייתה תחושה שאני מחפשת מעבר.

שוב, הרגשתי שונה. כופרת, מטילה ספק "בדברי חכמים" או מתחילה להרהר האם זה מספיק?

הרגשתי כמו חוזרת בשאלה, שלאט לאט עוזבת ומשחררת את החוקים ומתחילה לחקור ולפרק את התנועה לרכיבים.

שגם התרגיל השלם, הבסיסי לכאורה והפשוט, מורכב מהרבה מאד אלמנטים שיש לתת עליהם את הדעת.


אני רוצה רגע להתעכב, שוב, על התחושה שכולם אומרים או נדמה לי שרואים משהו אחד ואני רואה משהו אחר.

אני רוצה רגע להתעכב, על ללכת עם התחושה הפנימית של לא בהכרח לעשות "כי אומרים" "כי אמרו" כי ככה, ולברר את המהות, לחקור ולבדוק ולחפש תשובות.

אני רוצה להתעכב על היכולת לא לישר קו רק עם המערכת, ועם הציפיות, כן גם, אבל לסלול גם את הדרך והמבט האישי שלי, ואת דרך העבודה שלי ולא לוותר עליה.

היום, אחרי הרבה מאד שנים, אני רואה שמדברים ומבינים לא מעט את הקשר והצימוד בין דפוסים מחשבתיים, רגשים להשפעה של מה קורה לנו בגוף. להשפעה על התרגול הגופני שלנו.

אז לפני יותר מ- 15 שנה, הרגשתי שאני מדברת בשפה שאף אחד לא מבין, לא נותן לה תוקף ולא ממש מקום,

ואולי עדיין, אבל היום אני הרבה יותר רואה בטוחה ולומדת את הקשרים הללו, כך שמבחינתי זה נוכח וקיים.


שוב עלתה בי התחושה הטכנית- החיצונית, שדיברתי עליה גם מהבית, של לעשות תנועה שלא מחוברת פנימה, שלא דורשת גם חיבור או התבוננות פנימה, שמסתכלת רק בפרמטרים של גוף בלבד. של תעשה את התרגיל יפה וטוב, אז זה נהדר.

שזה לא מערב אותי בסיפור הזה- הכל מתגמד ביחס למטרה של לבצע את התרגיל ולא לוקחים בחשבון את מה קורה איתי?

שאלתי על מקור ההנעה שלי בכלל, מה מניע אותי לפעולה? מאיפה המוטיבציה? האם היא חיצונית מהוראה? האם יש גם רצון אמיתי פנימי שלוקח אותי לתנועה ממשית בין אם זה בעולם או בפנים?

האם אני שוב במקום שמרצה? כי ככה צריך לזוז וזו התנועה, ואיך אני מתאימה אותי אליה ב100 אחוז? או שיש מקום גם לבדוק ולחקור איך אני - לירון , עם המגבלות והקושי שלי הספציפי מבצעת אותה?

איך זה מרגיש שאני רק עסוקה בלבצע את התרגיל ומתעלמת ממני? או ההיפך? איך זה לקחת אותי בחשבון? איפה אני מתקשה ולמה? מה הקצב שלי? באלו אזורים בגוף אני מחזיקה מתח מיותר? האם אני נושמת? וכו' וכו' וכו'

במובן הזה, זה הזכיר לי שוב את עולם הדוגמנות של תהיי יפה ותשתקי. זה לא באמת חשוב מה עובר עליך בפנים, העיקר שזה נראה יפה.


ושוב תפסתי אותי על חם, שפילאטיס זה ניסיון אולי יותר עמוק להביא אותי, אבל עדיין אני משתיקה חלקים גדולים ממני. אני עדיין לא מאפשרת כניסה פנימה לאזורים שמעולם לא לימדו אותי להיכנס אליהם.

שאני עדיין רגילה לבצע, ושזה יהיה קונקרטי ופיזי וברור ופחות להיות במקום שדורש חקירה מבלי בהכרח לדעת,

שמבקש תנועה בין אם היא פנימית או חיצונית לא בהכרח מוגדרת, ושיכול לשהות באזורי הביניים האלו עד שתנבע

בתוכי הנעה.


אז חיפשתי, ובמקביל להיותי מורה לפילאטיס הלכתי ללמוד טיפול בתנועה.







Yorumlar


Featured Posts
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page