לחזור לגוף
הקשר שלי עם הגוף, כך נראה לי במבט של שנים רבות (מאז גיל 5) היה ברצון שלי למצוא משהו, לחפש משהו דרך הגוף שירגיע אותי, מקום בתוכי בו אוכל לשקוט, מקום בו אוכל להרגיש חיבור, שייכות, אינטימיות, קשר, ביטחון, מקום בו אוכל אפילו להרגיש עצמאות, נפרדות, אולי לעיתים גם שליטה. שזה מקום משלי. פרטי ואישי. כל האלמנטים האלו שבהמשך החיים הבנתי שישנם בתוך מערכת יחסים טובה ובריאה. כששואלים אותי על העבר או על הניסיון שלי עם הגוף, אז זה נכון ""שנשלחתי" לבלט בגיל 5, וכמו הרבה אחרות, עשיתי מה שאמרו לי, ורציתי להיות טובה במה שאני עושה, וריציתי, ורקדתי בלט קלאסי ומודרני והייתי בתוך התבניות האלו של מה נכון, מה צריך איך צריך, כמה צריך וכל הזמן הייתה הקפדה מאד גבוהה, משמעת מאד גבוהה וסטנדרטים גבוהים,
אבל זו הייתה רק תחילת הדרך.
אני זוכרת את עצמי כבר בתור ילדה, הולכת לסטודיו ומרגישה את המרחב של הסטודיו, של החלל החיצוני כדבר שריפא אותי. דבר שהיה לי הכרחי. מין איזה ואקום, ריק, מקום שנקי מגירויים, מרעשי רקע, משהו נטרלי סטרלי "מרחב פוטנציאלי" בשפה של ויניקוט... מקום בו מתאפשר לי רגע להרגיש. זה ברור שאת אותם דפוסים כמעט שהיו לי בבית לקחתי גם לבלט- שאלו היו בדיוק המקומות שמהם רציתי קצת להתרחק, שזה היה הנוקשות או משמעת ברורה שלא נתונה לגמישות ולשינוי.
לא ידעתי להגיד בדיוק למה אני הולכת לבלט? או מה בדיוק טוב לי שם? אבל זה היה איזה שהוא הרגל שנטמע. קשר אל הגוף.
אני אומרת את זה כי הקשר שלי אל הגוף השתנה, וכך גם מערכות היחסים שלי בחוץ.
אם בתחילה- מערכת היחסים שהייתה לי בבית ושאותה למדתי, זה מה שתרגלתי גם על הגוף שלי-בהמשך החיים, מערכת היחסים שלי עם הגוף השתנתה, וכך גם מערכות יחסים חיצוניות. אם בתחילה התייחסתי אל הגוף שלי כדבר טכני, שמפעילים אותו, עושים איתו כל מיני דברים, לא באמת מחפשים משהו מעבר לכך, כך גם התנהלתי.
עד ש- בגיל 15 הופיעו לי כאבים כרונים בבטן, וחיפשתי דרכים לרפא את הכאב, או להקל עליו.
עם עד כה, הכלי שלי היה הגוף- ששם גם הופיע לי הכאב, שם - בגוף - היה גם הפיתרון.
אני חושבת שבערך מהגיל הזה, זה היה סוג של " לחזור בתשובה"- להתחיל לפתח הרגלים חדשים, תפיסות שונות לגבי עצמי ולגבי איך אני רוצה להיות, ולהתחיל לפרום ולהיפרד מהרבה דברים שלא ממש שירתו אותי.
בגדול פניתי פנימה אל עצמי, בגלל אכזבה חיצונית שקרתה גם בעקבות חרם שעברתי וגם בעקבות מערכת יחסים לא פשוטה מול אימא שלי, אבל הפנייה פנימה אל עצמי, והניסיון למצוא הקשבה הכלה, רכות ויכולת להרפות- אלו דברים שלא ממש ידעתי איך להיות בהם, וגם לא ממש למדתי.
אז זה מה שתרגלתי.
ואני שוב חוזרת להתחלה- הגוף היה כלי על מנת למצוא משהו- זה שרקדתי זה אחלה, אבל זה לא היה העניין. העניין היה להרגיש משהו, להתחבר למשהו באופן בלתי אמצעי. הגוף היה הגשר, הכלי שעזר שלי להגיע אלי- למה אני מרגישה?למה אני רוצה?
למדתי עם הזמן לקבל את זה שלא לכל החוויות יש מילים, ויש תחושות שאי אפשר להמשיג, ושזה בסדר.
למדתי לקבל שיש חוויות ראשוניות שטמונות בגוף ושלא הכל צריך להסביר, ושלא הכל צריך להבין. ושזה בסדר.
למדתי לחיות עם העמימות הזו. עם החוויה הפרטיית והאישית של כל אחד ואחת שקשה לתקשר אותה.
למדתי עוד הרבה דברים, אבל זה יגיע בהמשך :)
Comments