top of page

מה הסיפור שלך?

בתור ילדה כולם אמרו לי שאני יפה. "את יפה"- זה הדבר הראשון שראו עלי. ואמרו לי כל הזמן.

אני לא מספרת את זה על מנת להשתחצן, אני מספרת על האופן בו נראיתי באופן חיצוני על ידי המראה שלי וזה גם מה שכיוון בין השאר את הדרך שלי בהמשך.


הייתי ילדה דעתנית, בולטת , מקובלת, מלכת הכיתה.

בכיתה ח' החליטו הבנות בעיקר, בשיתוף קצת מהבנים לעשות עלי חרם.

שנה שלמה לא דיברו איתי, אותן החברות שרבו מי תשב לידי באוטובוס, או מי תחזיק לי את התיק.

יצאתי להפסקה כשאף אחד לא איתי, לא מדבר איתי ולא נמצא לידי. החרם לא היה מדובר באופן גלוי, הוא היה תת קרקעי,

שנים אחר כך לא באמת עד הסוף הבנתי אם הייתה כוונה אמיתית של חרם או שפשוט שינויים חברתיים הובילו לכך.

המשבר הראשון קרה לי אז. מילדה אהובה מקובלת מלאה בחברים, בולטת שמחה וחיונית , משהו השתנה.


במקביל בבית, הדינמיקה המשפחתית, לא הייתה פשוטה בכלל.

אחותי ואימי היו מרבות לריב, ואני כל מה שנותר לי הוא לתפוס את תפקיד "הילדה הטובה" , המרצה.

כזו שלא עושה בעיות, שלא עושה דרמות מיוחדות.


שנה לאחר מכן התחלתי לדגמן.

מדריכה שלי בצופים שאלה אם אני רוצה להצטלם לקולקציה של חברה שלה שסיימה בשנקר, עניתי בחיוב, ומאז דברים התגלגלו. הגעתי לבטי רוקוואי בגיל 15 כשבמקביל התחילו לי כאבי בטן כרוניים.

הכאבי בטן העזים לא פסקו.


אני זוכרת את עצמי מתעסקת במה אני יאכל או מה אני לא יאכל לא רק בגלל שאני רוקדת ומדגמנת אלא בגלל שכל דבר גרם לי לכאב בטן. היית מסתגרת בבית ולא יוצאת כי כאבה לי הבטן, הייתי נמנעת ממפגשים כי כאבה לי הבטן.

בעקבות החרם רציתי לעבור לבית ספר אחר, כזה שלא הרבה ילדים מהכיתה שלי יעברו אליו.

שם, כבר הייתי לירון שונה. נהפכתי לנערה מסוגרת, שהולכת לבד, מתבודדת, לא מדברת, סגורה, לבושה בסחבות ורק לא רוצה שיראו אותה.


התביישתי, הרגשתי שאני מאיימת, שאני יותר מדי, שאולי עשיתי משהו שבגללו הוחרמתי, אולי הייתי שתלטנית, אולי החצנתי מדי את מי שאני. הרבה מחשבות ובעיקר הרבה סבל היה סביב זה.

לאחר אינסוף בדיקות לגבי כאבי הבטן הוחלט שזה פסיכוסומטי והגעתי לטיפול רגשי.

בגיל 18 לערך אולי אפילו קודם, הגעתי לראשונה למטפלת אישית.


אני רוצה לומר שהיום, בדיעבד, בהסתכלות אחורה אני מודה לאלוהים שהלכתי בגיל כל כך צעיר לטיפול ושאז התחלתי את המסע.

שאז התחלתי לפרק לתהות ולשאול על האופן שבו גדלתי, על האופן בו אני רוצה להיות ולאן אני מכוונת . ושבכלל התחלתי להיות מודעת למה קורה לי בפנים. מה הכאבי בטן האלו אומרים לי.

התהליכים האלו של שינוי לוקחים זמן ואני מודה על כך שהתחלתי מוקדם.


בדוגמנות היה לי מורכב. מצד אחד הייתה שם משאלה שיראו אותי, שיגלו אותי, שסוף סוף אולי אקבל הכרה. אך בפנים סבלתי, הייתי עצובה, הייתי כאובה, ולא יכלתי שלא להראות את זה. "ראו עלי" מה שנקרא. ראו שאני סובלת, שקשה לי, שלא טוב לי, שאני לא רוצה להיות שם. אבל המשכתי.

התקווה הזו, שיראו, מן הסתם הייתה נוכחת גם בבית שבו גדלתי, והושאלה אל הדוגמנות. אולי אם אהיה על השער, אולי אם "אצליח" אז יראו אותי, יראו אותי באמת.


אבל כאמור זה שקר, וניפוץ גדול של אשליות, שהתנפץ לי בפרצוף פעם אחר פעם.

הפער הגדול בין זו שמדגמנת תכשיטים בעשרות אלפי שקלים ואמורה לזהור - מרגישה חרא. מרגישה ריקנות גדולה.

הפער בין הילדה היפה, ומה הסיפור שלך? את יפה חכמה ובלה בלה אז למה את עצובה? מה כל כך קשה לך?

אלו שאלות שליוו אותי שנים. הרבה אנשים לא הבינו אותי, הסתבכתי עם עצמי, לא הייתי ברורה לאף אחד, אנשים נעצרו במראה החיצוני ואני רק חיפשתי שמישהו סוף סוף יעז גם להביט פנימה ולראות אמת.


הפער תעתע. לא רק את האחרים אלא גם אותי.

הילדה הפגיעה , הפגועה מבפנים הסתתרה שם עמוק.

זו שלא ממש קיבלו אותה, לא הבינו מה כל כך קשה לה? מה הבעיה שלה?

הייתי זקוקה למקום שירשה לי להביא את החלקים האלו, החלקים הפגועים, הכועסים, הקשים שלי.

כאלו שלא היה להם מקום לא בבית ובטח לא בדוגמנות.


הטיפול, ברבות הימים, הצליח להשכיח ממני את כאבי הבטן,

ללא טיפול תרופתי וללא התערבות חיצונית כירורגית.

זה היה משא שהייתי צריכה לפרוק, להניח איפה שהוא, לדבר אותו, לגעת בו.

וזה עזר להעלים את הכאב הפיזי.

היום אני יודעת להגיד שהכאב הזה אכן היה נפשי, רגשי.

וזה גם מה שחיזק אצלי את ההבנה כבר מגיל צעיר שהגוף קשור לנפש, ושטיפול רגשי אכן עוזר.


בעקבות הטיפול התחלתי גם לחקור את דפוסי הקשר שלי, למי אני נקשרת ולמה? מה אני משחזרת בקשרים שלי? ומה יוצר שם את הבעיות? שיניתי את אופן התרגול שלי, מתרגול נוקשה וקשוח בין אם זה בלט קלאסי מודרני או ג'אז לתרגולי גוף יותר רכים, יותר מאפשרים חופש, שאילת שאלות וסקרנות.

הקשרים בהתאם לתרגולים הפכו ללא חיצוניים, אלא חקירה פנימית של מה קורה לי בגוף? איך זה מרגיש? מה אני חווה?

זו שפה שלמה שהייתי צריכה ללמוד. שלימדו ולימדתי את עצמי.

להתייחס אלי, לשאול את עצמי מה אני רוצה? מה אני מרגישה? האם זה טוב לי? מתי זה יותר מדי? מתי לעצור?

אלו לא דברים שנולדתי איתם.


לכן, כשמגיעים לטיפול בתנועה יש ניתוח או אבחון תנועתי שרואה את האלמנטים שאיתם הגענו לעולם כמו טמפרמנט ויש את אלו שסיגלנו לעצמינו במהלך ההתפתחות לאור ההסטוריה המשפחתית, לאור הניסיון, אשר רכשנו וצברנו עם הזמן.

ומה שמעניין לרוב עם מטופלים זה שהאלמנטים שסיגלנו עם השנים, לפעמים מטשטשים את מי שהיינו, "גוברים על המקור" כך שנדמה שכבר אי אפשר לזקק ולראות מה היה שם בתחילת הדרך.


העניין הוא לעשות אינטגרציה. ולראות שהבחירות הלא מודעות שלקחתי, היו כי האופציה להתנסות באפשרות אחרת הייתה מאיימת או הייתה מובילה ל"אסון" במונחים של אז. אם לדוגמא הייתי ילדה עם מזג סוער ועוצמות גבוהות ובמהלך השנים לאור הניסיון שלי והחוויות שצברתי למדתי לווסת אותו ולמתן אותו, זה לא אומר שהתכונות האלו לא קיימות בי, שהמזג הזה נעלם. הוא מבליח לי ברגעים של הישרדות. בקשרים קרובים. ברגעים של מצוקה של לחץ, של קושי. העניין הוא גם למצוא את המקומות בהם "הפרא" הזה במובן החיובי כמובן של המילה יוכל לבוא לידי ביטוי, שגם לילדה הזו יהיה מרחב לחיות.

אני הרבה מדברת בפוסטים שלי על רכות, על מידת האמצע, על האפשרות לא להעמיס, לחיות בכפוף ליכולת שלי,

אני רוצה גם באותה נשימה להבהיר שזה לא משהו שנולדתי איתו, אלו לא דברים שברורים לי, ונשמתי אותם לקרבי בילדות.

ממש לא. אלו דברים שאספתי לאורך הדרך תירגלתי ולמדתי אותם.


אתגר לא פחות חשוב מזה, הוא גם למצוא דרך להביא לידי ביטוי את החלק הלא מווסת, הלא מידתי וזה שרוצה לצרוח.

ואולי אפשר אפילו לומר שהוא בא קודם.

אבל וזה אבל גדול, כשאנחנו פועלים בעולם בהתאמה ליכולת שלנו, תוך נשימה, אנחנו לא בהכרח מגיעים לאותו הקצה בו איבדנו את הקשר לנשימה, וכל מה שאנחנו רוצים זה רק לצרוח ולהיפטר מהקיים.





.


Comments


Featured Posts
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page