החיבור אל המרכז

הפילאטיס, אותה אני מלמדת כבר שנים רבות, ניתנת תשומת לב רבה אל מרכז הגוף- אל שרירי הליבה, כאלו שתומכים בנו טרם אנחנו יוצאים לתנועה. הדגש בפילאטיס הוא על לגייס, להעמיק ולכוון את המודעות אל שרי רים עמוקים אלו על מנת לייצר תנועה אפקטיבית ונכונה. הרעיון הוא תנועה מבפנים החוצה. אנחנו מניעים את הרגליים והידיים מתוך כך שקודם לכך גייסנו את שרירי הליבה ועל יד כך אנחנו יכולים למנוע פציעות וכאב מיותר.

ההקשבה הזו אל מרכז הגוף בפילאטיס, הובילה אותי לחקור במשך השנים שלי כמורה, מהו למעשה ה"מרכז" הזה? מהו ה"מרכז" ברמה הרגשית/ נפשית?

התחלתי לחקור את "מרכז" הגוף ברמה האנטומית, אלו שרירים, מיקום מדויק, אפילו המשגה מילונית של מה זה אומר "מרכז"...כל זאת, לא נתן לי מענה מספק...המשכתי לכך ש"במרכז" שלנו יש את הבטן, והיא מייצגת את משכן הרגשות שלנו, זאת ועוד שהבטן עבורי הייתה המקום בגוף שביקש ריפוי, מה שגרם לי להבין ש"למרכז" הזה יש מה להגיד לי.

"במרכז" הזה ישבו הרבה תכנים שלא מצאו את דרכם החוצה במילים, ופשוט נתקעו בבטן. הרבה כעסים, מתח וכאב שלא יכלתי לבטא. במהלך השנים, מצאתי עוד דרכים חוץ מפילאטיס על מנת להתחבר ל"מרכז הזה" ולתת לו ביטוי. לתת לעצמי אפשרות לרפא את מה שהבטן שלי זעקה בתצורת כאב. אחת מהדרכים שמצאתי על מנת להתחבר למרכז שלי, הייתה בלימודי עוצמת הרכות, שם הבנתי שמאחורי הכאב בבטן מסתתרת ילדה קטנה שרוצה שיראו אותה. ילדה שחסר היה לה קבלה ואהבה ללא תנאי. הדימוי הזה עזר לי לתקשר עם עצמי ביתר בהירות. הוא עזר לי להבין מה באמת אני צריכה, מה באמת אני רוצה, בפשטות. הוא הפנה את הזרקור לקשר שלי עם עצמי. לאפשרות האמיתית שהריפוי שלי תלוי בי.

כשאני קשובה לצרכי הילדה שבי, וקרובה כמה שניתן למה שהיא באמת רוצה ממני, אני בחיבור בריא, אותנטי וזורם עם מה שקורה לי. אני מתנהלת בעולם תוך שאני רואה ומביאה בחשבון את הצרכים האמיתיים שלי. ככל שאני מדחיקה, מתכחשת ומתרחקת ממנה, (מהרצון של הילדה הקטנה שבי- מהמרכז) ככה לרוב אני סובלת, לא רגועה, ורחוקה מעצמי.

.