top of page

השבר הבסיסי

 

"השבר הבסיסי" הוא ספרו האחרון של מיכאל באלינט, פסיכואנליטיקן, אשר מדבר על שבר כעל אזור בנפש

שהתרחש בשלב ראשוני בילדות , שלב שהוא קרא לו טרום מילולי- טרום אדיפלי.

באלינט מדבר על השבר כחוויה שבניגוד לדחף או קונפליקט, מורגש כעין ליקוי או חסר החייב לבוא על תיקונו.

לא מדובר על חוויה חסומה הדורשת פורקן מוצלח יותר, או על קונפליקט שניתן ליישב, אלא על משהו שחסר עתה או אולי במשך מרבית שנותיו של המטופל.


השימוש בתואר "בסיסי" מתאר את שורשיו של השבר בפער ניכר בין צרכיו הפסיכולוגיים של האדם לבין הטיפול החומרי בו, ולתשומת הלב שזכה לו בשלבים המעצבים המוקדמים של חייו.

אפשר שפער זה מקורו בגורם מולד, ואפשר שהגורם הוא סביבתי, כגון טיפול לא מספיק, טיפול לקוי או אקראי, טיפול המלווה בגריית יתר, או בהגנת יתר, טיפול נוקשה, קשוח או אכזרי. טיפול שאין בו עקביות או שאינו מתוזמן כראוי, או סתם טיפול אדיש או חסר רגישות.אם כן, אזור השבר הבסיסי הוא קדם מילולי והוא מזכיר באיכות שלו מצבים , מוקדמים של החיים,

כשעדיין לא התקיימו אובייקטים מובחנים אלא רק חומרים ראשוניים. 


מה שבאלינט אומר כאן למעשה כי יש אזורים בנפש, פצעים שהתרחשו בשלבים מוקדמים מאד של החיים, קרי, פרה ורבליים, אשר הגישה אליהם והדרך להגיע למטופל במקום בו הוא נמצא הוא לא על ידי המילים או השפה באופן המקובל שאנחנו רגילים לה, ולמעשה לאנליזה - מה שיש לה להציע הוא השפה.

"במקרים מסוימים, כאשר אין בכולן של המילים, לחולל או לקיים את השינויים הנדרשים, יש לשקול שימוש בכלים טיפוליים נוספים. טכניקה המאפשרת למטופל לחוות מערכת יחסים בין שני אנשים, יחסים שלא ניתן ולא צריך, ואולי אף אסור, להביעם במילים.


מה שבאלינט אומר כאן, הוא בעיני רדיקלי וכמו שומט את הקרקע עליה הוא עומד וטוען כי באזור השבר הבסיסי לא ניתן

 להשתמש במילים כאמצעי טיפול אמין.

השיטה (האנליזה) אינה נכונה באופן מוחלט- היא רק יעילה, והיא למעשה צורת תקשורת שיש בה תועלת מקומית.


 באלינט טוען כי הקושי השכיח ביותר, אף שלא תמיד זוכה להכרה מלאה, נובע מן העובדה שהאנליטיקאי משתמש ללא הרף בשפה המקובלת ככלי שבאמצעותו הוא מגיב למטופל. כלומר הוא טוען שעל המטפלים להכיר בעובדה שהמטופל משתוקק בראש ובראשונה לכך שיבינו אותו, ולכן עליו לדבר בשפה המובנת למטפל שלו. עובדה זו מתבססת על נוכחותם של אוצר מילים "בוגר" ודקדוק בוגר" הקיימים רק ברמה האדיפלית. כלומר רק בשפה בוגרת. 

 לעומת זאת, בפועל -"הילד שבמטופל שלנו" הוא בגיל של תינוק, משמע שאינו יודע לדבר, לפחות לא את שפת המבוגרים- ובמקרה הזה השפה הבוגרת אינה תקפה עוד.


"המטופל, שמניע אותו צורך עז וגורף להיות מובן, לא זו בלבד שהוא לומד את השפה השגורה בפיו של האנליטיקאי אלא לומד בצורה לא מפורשת לקבל את העובדה שהאנליזה מסוגלת להתמודד כיאות רק עם אותן חוויות שניתן לנסחן במילים ללא קושי רב, ושעוצמתן אינה עולה על רמה קריטית מסוימת. כל מה שמצוי מעבר למחוזות המילים, מקבל ביטוי קלוש ביותר ולא מדויק או שהמטופל אינו מסוגל כלל להביעו".


אם כך, באלינט מציע, לנו המטפלים, לא למהר לארגן, לסדר, לפרש להסביר את ה"חומר הטיפולי" שמביא המטופל, יתרה מזאת עלינו לזנוח כל ניסיון לארגן את "החומר" שמביא המטופל ולאפשר לו להמשיך להתקיים ללא לכידות ללא הגיון וללא ארגון עד אשר ישוב המטופל אל השפה המקובלת.

באלינט מציג כאן שאלה מהותית ואומר "לבעיה זו קשורה במידה רבה השאלה, על מי יוטל פיתוחן של שיטות הפסיכותרפיה ה"אחרות"- הלא קלאסיות ועם זאת דינמיות- שניתן יהיה להשתמש בהן עם אותם מטופלים שיוכרז עליהם כי אינם מתאימים "לאנליזה קלאסית? האם תופקד המשימה בידיהם של אנליטיקאים "פרועים", אנשי מקצוע הנוקטים גישה אקלקטית או פסיכיאטרים ללא הכשרה פסיכואנליטית? או שמא בידיהם של מרפאים בכוח האמונה?


אני חושבת, שאולי מה שבאלינט לא ציפה לו הוא עבודת הגוף- טיפול בתנועה והאפשרות שלה לגעת באזורים מוקדמים, בפצעים ראשוניים דרך החוויה הסומטית הגופנית. אותה חוויה של שבר יכולה להביא עימה שברי מילים, שברי זכרונות, דימויים, הבזקי רגעים של חוויות שמופיעות כרעד, כבחילה, כחוויה של הישמטות, נפילה לתוך בור, תחושת איון, אותן ניתן להרגיש ולחוות דרך הגוף הפיזי. את החיבור אל החוויה לא ניתן לקפל לכדי משהו קוהרנטי בהכרח, מובן, הגיוני, רציונלי, עם פשר.

הרשות לחזור אל מקום השבר, ברמת החוויה, וכמו לחוות את התחושות הללו אחרת, כמו שבאלינט קרא לזה "להתחיל מחדש" מאפשר למערכת יחסים חדשה אל מול השבר להגיח ולהירקם.




Comments


Featured Posts
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
אין עדיין תגים.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
bottom of page