התקרקעות

התקרקעות (grounding) מושג שטבע אלכסנדר לואן כשהרחיב את התיאוריה הביואנרגטית של רייך, מתייחס ליחסים שלנו עם כוח המשיכה ולקשר העמוק שלנו עם בסיס תמיכה. המושג הזה מעלה את השאלה כמה אנחנו "נותנים" את עצמנו? מתמסרים לקרקע, נותנים לכוח המשיכה להשפיע עלינו או כמה אנחנו מחזיקים את עצמנו במקומות שונים בגוף כנגד הרפיה לכוח המשיכה.

בשלב הראשון, כשנולדנו , מבחינה התפתחותית ה"קרקע" הראשונה שלנו הייתה גוף האם. במידה והרגשנו בטחון ונוחות בקשר עם האם, החוויה הראשונית במפגש עם הקרקע תהייה גם של התמסרות.

תהליך החקירה שלי את מושג ה"התקרקעות" התחיל בתקופה בה למדתי בסמינר הקיבוצים "טיפול בתנועה", ומתוך תצפיות בתנועה שלי ראיתי איך קשה לי להרפות, ואיך אני מחזיקה מתח רב במקומות שונים בגוף.

הבנתי שחוסר היכולת שלי להרפות ולאפשר למשקל הגוף שלי להשתחרר כלפי מטה אל האדמה, נבע בין השאר מהיחסים האמביוולנטיים שהיו לי עם אימי, בהם הרגשתי כנראה באופן לא מודע, ש"אין על מי להישען". מערכת היחסים הזו גרמה לכך ש"למדתי" להחזיק את עצמי, באופן בלתי תלוי, במחיר של מאמץ רב.

על מנת לבטוח בקרקע ולפתח יחסי אמון בה, עשיתי תרגילים אקטיביים לשחרור ההחזקה הגופנית, כמו נשימה עמוקה, כמו זריקות וניעור איברים, ניתורים אל ומתוך הקרקע, עבודה עם גליל, כשהמחשבה שמנחה אותי זה שאני משתמשת בקרקע על מנת להרפות לתוכה ולהתרומם ממנה.

למדתי שככל שאשקע, אכביד ואתמסר לכוח הכובד, כך גם אוכל לחוות את כוח ההחזר שהקרקע מוסרת לי שמתבטא בהתרוממות והזדקפות. (החוק השלישי שניסח ניוטון קובע כי גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו. כלומר, ככל שאגביר את מסירת המשקל שלי אל הקרקע, כך הקרקע תגיב בכוח החזר אל הגוף, שיאפשר לי להתרומם מהקרקע ללא מאמץ).

עם התרגול למדתי יותר ויותר לוותר על ההחזקה, ולאפשר לעצמי לשחרר לתוך הגוף שלי, לתוך הקרקע. בעבודה שלי לאורך השנים עם אנשים, פגשתי- איך לא?... את הסוגיה הזו שוב ושוב... דפוסי קשר ראשוניים אמביוולנטיים שמתבטאים בקושי להתמסר, שמופיעים בגוף בתצורה של החזקה גופנית, נוקשות, והישענות עצמית הכרוכה במאמץ .

בדרך שעשיתי, מתוך כך שאפשרתי לעצמי להרפות ולהתמסר אל גופי שלי, יכלתי גם בהמשך להתמסר לקשר עם האחר. כל זה, הוביל אותי בסופו של דבר גם למצוא מערכת יחסים בריאה ושלמה עם בעלי.